מבוגרים מושתלים צריכים להסתגל לשתל וללמוד לשמוע אתו. עד כמה התהליכים האלה יכולים לקרות מעצמם? 

אנשים ששמעו בעבר ואיבדו את שמיעתם, במיוחד אלה שאיבדו את השמיעה שנים לא רבות לפני שעברו השתלה שבלולית, יכולים להסתגל לשתל ללמוד לשמוע גם באופן ספונטני.  איך הם עושים את זה?

שיקום אחרי השתלה שבלולית הוא חוויה מורכבת ומאתגרת גם  לאנשים ששמעו בעבר והתחרשו בגיל מבוגר. הם צריכים להתרגל לצלילים אחרים, שונים מאלו הזכורים להם וללמוד לקשר אותם למשמעות שלהם. בהתחלה הצלילים נשמעים להם משונים וקשים לפענוח, אבל הם מתבהרים במשך הזמן, התרגול והניסיון עד כדי כך שהם נתפסים כדומים (מאד) לצלילים ששמעו בעבר. לאנשים אלה יש זיכרון שמיעתי שמאפשר להם לקשר בין צלילים ששמעו בעבר לבין הצלילים שהם שומעים עם השתל. יש להם יכולת להבין דיבור גם אם הוא לא "מדויק". יש להם יכולת לקטלג צלילים לפי המשמעות שלהם גם אם הם נשמעים שונה. על בסיס הידע השמיעתי שלהם הם יכולים להתרגל מהר יותר מאנשים שלא שמעו מעולם לצורות דיבור של אנשים שונים ולהיגוי מגוון של צלילי הדיבור.

במשך השנה הראשונה לאחר השתל, אנשים רבים ששמעו בעבר והתחרשו יחוו שמחות רבות אבל הם יכולים לחוות גם אכזבות – בעיקר בשל הציפיות הגבוהות שלהם מן השתל. קצב ההתקדמות עלול להיות לא מספיק מהיר עבורם. בנוסף, העובדה שלמרות התועלת הרבה שהם מפיקים מן השתל, הם ממשיכים לחוות קשיים שמיעתיים במצבים מסוימים יכולה להיות מתסכלת. נושא נוסף שיכול להיות מאתגר במיוחד עבור אנשים אלה הוא הצורך להשלים עם העובדה שהשתל לא יכול לספק  להם שמיעה רגילה.

למידה שמיעתית ספונטנית כחלק משגרת היומיום היא לא טריוויאלית והיא תלויה בגורמים רבים. לא לכל אדם מושתל יש יכולת להקשיב וללמוד לשמוע תוך כדי זה שהוא עסוק בפעילות אחרת, במיוחד בתקופה הראשונה לאחר ההשתלה. ישנם אנשים אשר עובדים בסביבות עבודה שלא מאפשרות להם תרגול של הבנת דיבור- למשל סביבות עבודה רועשות, כאלה שבהן לא מקובל לשוחח תוך כדי יום העבודה, או בבית. ישנם אנשים שגרים לבד ולכן אין להם הזדמנויות לתרגל הבנה של שיחה בבית. גם אם יש בני משפחה שגרים ביחד באותו בית לא תמיד הם מסוגלים או מעוניינים לתת פידבק על השמיעה וההבנה ולא תמיד האדם המושתל מסוגל או מעוניין לקבל מהם משוב  כזה.

אז איך למרות שזה כל כך לא פשוט, אנשים שהתחרשו בגיל מבוגר יכולים ללמוד לשמוע גם באופן ספונטני? הסיבה העיקרית היא שאנשים ששמעו בעבר והתחרשו יחזרו באופן טבעי להיות קשובים לכל מה שמתחולל סביבם בחיי היומיום. לפני ההשתלה, כאשר יכולות השמיעה שלהם היו מאד מוגבלות הם התרגלו להיות סלקטיביים בהפניית משאבי הקשב אל דברים המכוונים אליהם ישירות, תוך ויתור על הבנת כל המידע השמיעתי האחר. אחרי ההשתלה, כאשר המידע השמיעתי יהפוך להיות נגיש והם לא יצטרכו להשקיע משאבים כל כך רבים בקליטה ובהבנת דיבור, הם יתחילו לתפוס מידע שמיעתי נוסף בלי להפנות לכך משאבי קשב מכוונים. הם יתחילו להקשיב ולשמוע את מה שמתחולל סביבם. הם יתפסו מילים ומשפטים משיחות שמתנהלות בקרבתם, מהרדיו ומהטלוויזיה, ויגיבו להמון גירויים שמיעתיים אחרים. המשפט – "שמעתי בלי שהתכוונתי בכלל" יהיה ציון דרך חשוב בדרך שלהם לשמיעה מיטבית ולהפקת תועלת מלאה מן השתל. סיבה נוספת לכך שאנשים ששמעו בעבר יצליחו ללמוד לשמוע בעצמם היא שהם לא יהיו זקוקים לגורם חיצוני שיעודד אותם להתנסות ולאתגר את יכולותיהם השמיעתיות., הם יודעים מהי שמיעה תקינה והם   יאבקו כדי לשמוע הכי טוב שאפשר. הם יאתגרו את עצמם ויענו לכל אתגר בטיפול ללא חשש, הם ירצו להתנסות בכל טכנולוגיה אפשרית כדי לחזור לשמוע ולתפקד הכי קרוב למה שהיה בעבר – לפני שאיבדו את שמיעתם. כל אלה, הם תהליכים שיחוו אנשים רבים שאיבדו את שמיעתם בגיל מבוגר וחזרו לשמוע אחרי השתלה שבלולית.

מה בכל זאת אנשים כאלה ירוויחו מטיפול של קלינאי תקשורת?

ומה לגבי אנשים עם חירשות מוקדמת (חירשות מולדת או משנות החיים הראשונות), כיצד הם ילמדו לשמוע אחרי השתלה שבלולית?

 על כך בפוסטים הבאים.